בקרוב אצלכם / "אמא ותיקה", מגזין נשים / 13.10.09

בשבועות האחרונים אני לא ישנה טוב. מתעוררת באמצע הלילה בבעתה ונזכרת: בעוד חצי שנה ימלאו לילד י"ג שנים וטרם מצאנו מקום לשבת בר המצווה! ולא שלא חיפשנו. הפכנו כל מלון, אכסניה ובית הארחה בארץ, החל מצימרים על שפת הכנרת וכלה בבתי טיט ובוץ בנגב. אבל אף לא מקום אחד נמצא ראוי לשבת בר המצווה שלנו. מה בסך הכול אני מבקשת? 30 חדרים במקום כפרי, לא רחוק ולא יקר, עם כשרות נאותה, בית כנסת, נוף יפה וחדרים מטופחים ונקיים (כלומר בלי מיטות קומתיים, בלי רצפה עקומה ובלי עובש באמבטיה).

החיפושים החלו אי שם לפני כחצי שנה. מלאת אופטימיות פתחתי את ספר התנ"ך ועיינתי בפרשת השבוע של הילד. "את לומדת לקרוא את הפרשה של י'?" שאל הבעל בתמיהה.

"לא", הסברתי, "אני מחפשת תכנים כדי לבחור מקום מתאים. הנושא המרכזי בפרשת בהעלותך הוא המנורה. אם כך, נלך על ירושלים. אבל לא מלון".

"מה רע במלון?" שאל הבעל.

"לא מלון", עניתי בנחישות. "זוכר איך שתי הסבתות הלכו לנו לאיבוד במסדרונות המלון ההוא, שבו התארחנו לפני כמה שנים, ורק לאחר שעה של חיפושים, לאחר שגייסנו את איש האבטחה, הוא איתר אותן נוסעות מעלה ומטה במעלית השבת וחסך מהן להמשיך כך עד מוצ"ש? אז אני אני מעדיפה שנחגוג את בר המצווה של י' במקום קטן וייחודי, שיהיה רק שלנו לאותה השבת".

***

כעבור חיפוש קדחתני באינטרנט ועשרות שיחות טלפון, נסענו לירושלים, כשבידי תיקייה מאורגנת עם מספרי הטלפון. שמנו פעמינו אל מקום חדש ליד חומות העיר העתיקה, הכולל את המילה "ארמון" ואת שמו של אחד ממלכי ישראל. הייתי כל כך אופטימית, שזה מבדח. דמיינתי מלונית חדשנית עם קשתות אבן, כדי חרס ושיבולים, מסדרונות ציוריים ומנורות עתיקות. ואכן, הכול היה מאוד עתיק. עתיק עד כדי חורבות מטות לנפול. "אני לא מאמין..." הפטיר הבעל כשיצאנו משום, והמשיך לא להאמין למראה שני בתי הארחה ירושלמים אחרים שבדקנו.

כעבור חיפושים נוספים באינטרנט ועוד עשרות שיחות טלפון, החלטנו להרחיב את חיפושינו מחוץ לירושלים. "ישנם עוד תכנים בפרשה", אמרתי וסגרתי את התנ"ך. נסענו עם תיקיית בר המצווה התופחת לבדוק כפר נופש ליד ים המלח. פרשת בהעלותך נמצאת בספר במדבר, לא? המקום נראה כמו גן עדן, אבל מזג האוויר כמו גיהנום. מרוב חום, לא הצלחנו לדבר, ומהר מאוד נמלטנו אל הרכב, אל המזגן.

"אני כל כך אוהבת את המקום", הצטערתי בדרך חזרה משם. "אבל מה נעשה עם החום? ועוד חסר לנו שמישהו ייעקץ מ'שושנת יריחו'!"

"יש לי רעיון", הציעה הבת החכמה, "אם נסגור במקום הזה, במקום לקנות לכל חדר עוגות ושתייה, תשימו בכל חדר 'אלתוש' במתנה".

***

משם נסענו לראות כמה בתי הארחה בקיבוצים וביישובים בשפלה. באחד מהם היו חדרים יפים ודשא מסביב, רק חבל שהבעל לא יכול היה לראות אותם ביחד איתי, כי הוא והקטנה ישבו ברכב והתחבאו מפני הכלבים ששוטטו בבית ההארחה. הוא טלפן אליי מהרכב וביקש שאשאל את המזכירה שליוותה אותי אם הכלבים נמצאים שם כל הזמן.

"בוודאי", ענתה המארחת בחיוך רחב. "אלו כלבי הקיבוץ. הם מאוד אוהבים את הנופשים".

"יופי", נאנח הבעל. "כל שבת בר המצווה אני והילדה נשב באוטו?"

כעבור חיפושים נוספים באינטרנט וכעבור עוד עשרות שיחות טלפון וחיטוט בתכני הפרשה, כשתיקיית בר המצווה הולכת וגדלה, החלטנו להרחיב את חיפושינו אל בתי הארחה בנגב. באחד מהם הכול נראה מצוין, חוץ מהעובדה שהחדרים לא זהים בטיבם; חלקם צימרים נאים מעץ וחלקם קרוואנים מטים לנפול.

"מאוד אריסטוקרטי", סיננתי לבעל כשהמארחת התורנית הלכה לפנינו. "לך תעליב את האורחים; האדונים יישנו בצימרים והמשרתים יבלו את השבת בקרוואן מתפורר".

וכך אנחנו ממשיכים עד עצם כתיבת שורות אלו לנסוע ברחבי הארץ ולחפש את המקום המושלם לשבת שלנו. רק משיחות הטלפון שלי ומהדלק שבזבזנו יכולנו לממן למשפחתנו שבת בצימר.

"איך זה שהפעם כל כך קשה לנו?" התפלא הבעל. "הרי כבר בִּרמצנו לפניו שלושה בנים".

"משום שבפעמים הקודמות לא הזמנו חברים, רק משפחה", הזכרתי לו. "משפחה תסלח לך על מקום גרוע. חברים לא. והיום יש אינטרנט, ופתאום אני מודעת לכל האפשרויות, ואני לא רוצה להתפשר על מקום בינוני".

"פעם הכול היה פשוט", נאנח הבעל. "דג מלוח וקיגל בבית הכנסת, ומזל טוב".

***

באחד הלילות הגיתי רעיון מבריק. "בוא נקים כפר נופש!!" שיתפתי את הבעל בבוקר. "נמצא מקום עם נוף, קרוב למרכז, נבנה צימרים מעץ, נאבזר אותם בטוב טעם, נשתול דשא ונקים בית כנסת וחדר אוכל פרטי. אני מבטיחה למצוא בפרשה של י' הקשר למקום".

המעוניינים להשתתף איתי בפרויקט ולזכות בשבתות אירוח בחינם לשמחותיהם, מוזמנים ליצור קשר. רק תמהרו, כי כפר הנופש צריך להיות מוכן בעוד חצי שנה.