באחד מימי הגשם מצאתי את עצמי מזמזמת חצאי מילים של שיר ישן: "...והגשם שלנו איחר לרדת, הגשם שלנו טרם בא...". גיגול קצר הזכיר לי שהכותבת היא תרצה אתר, אישה יפה ומלנכולית שנפלה מחלון בטרם עת. מילות השיר "גשם הקשב לנשים" – יפות ועצובות כמותה: "גם בתוכנו מחכה, שותקת, חלקת ארץ קטנה, חרבה. והגשם שלנו איחר לרדת. הגשם שלנו טרם בא...".
בילדותי אהבתי מאוד את הגשם. אהבתי לעמוד ליד החלון בחדרי ולהביט בטיפות הצולפות ממרום, כמו מקלחת קרה משמים. אהבתי לראות כיצד המדרכות, הכביש, העצים והבתים נשטפים ומתנקים מאבק. מדי פעם הייתי צופה באישה רצה עם בתה הקטנה ללא מטרייה או בבעל המכולת הממהר להכניס את מרכולתו, אך הייתי צעירה מכדי לחוש במצוקתם.
השנים חלפו, ובתור אמא צעירה התחלתי להירתע מהגשם. לא פעם מצאתי את עצמי רצה עם ילד בזרועותיי ללא מטרייה, ממש כפי שצפיתי מחלון ילדותי, והפעם חשתי את המצוקה על בשרי. נראה היה לי שהגשם תמיד הופיע בזמנים לא נוחים. מה הסיכוי שגשם זלעפות ירד בדיוק בחמישה לשמונה, כשהילדים צריכים לרדת מהרכב ולדשדש לעבר בית הספר? בערך כמו הסיכוי שמשאית הזבל תופיע בכביש המוליך לבית הספר בדיוק באותה שעה. ואכן, הגשם תמיד הכה באחת ועשרים, כשהילד היה צריך לחזור מהגן ברגל, או ברבע לארבע, כשהייתי צריכה לחזור עם העולל בעגלה ללא מטרייה וללא רכב. פעמים רבות – ברוב חוצפה – הייתי מבקשת מבורא עולם שישתדל לתזמן את הורדת הגשמים לזמנים נוחים. למשל בשעות הלילה או בין שמונה לאחת בבוקר. קצת התחשבות?
***
השנה אני מוצאת את עצמי נוחה עם הגשם; שירד כל הזמן. מדינת ישראל זקוקה למים. הילדים שלי גדולים, והגשם לא מפחיד אותי יותר. החיתולים ובגדי התינוק שלי כבר מזמן לא מתייבשים על חבל הכביסה; הפעוט שהקפדתי להדק את הכובע לראשו מפאת דלקת אוזניים הוא היום קצין בצבא; הילדה שסירבה ללבוש מעיל ומגפיים – מתהדרת היום במעיל ובמגפיים אופנתיים שמותאמים לצעיף אופנתי, ורק מחכה לכמה טיפות כדי להתכרבל בהם.
חזרתי לאהוב את הגשם. ופתאום אני חושבת שהמילה "גשם" מתחברת למילה "הגשמה", והמילה "מטר" מתחברת ל"מטרה" ושזה הזמן שלנו, אמהות ותיקות, להגשים את עצמנו. כל כך הרבה שנים אנחנו דוחות דברים ומנווטות את סדרי העדיפויות על פי לוח הזמן של המטלות הקשורות בילדים ובמשפחה: גיהוץ בגדי שבת – יעקוף בסיבוב מריחת לק על הציפורניים; ערימת כלים שהצטברו בכיור – יעקפו הליכה רגלית; לימוד למבחן עם ילד – יעקוף בדהירה טלפון לחברה.
אני מביטה על השנים לאחור ויודעת שלא הייתי מוותרת על שום חולצה שגוהצה, כלי שנשטף או מבחן שנלמד עם ילד. אבל כעת, כשהילדים גדלים, זה הזמן לחשוב על החלומות שלי. זה הזמן להגשים אותם.
***
לפני כמה שנים קיבלתי מגיסתי במתנה לוח עץ קטן עם דפים, שבראשם מתנוססות המילים "דברים שרציתי ועוד לא עשיתי". לקח לי זמן למלא את השורות. תחילה בהיסוס, כמו מתגנבת, אחר כך בחיוך ובשמחה. אני חושבת שכל אישה צריכה להכין או לקנות לעצמה פנקס כזה, לצד פנקס עם מתכונים מבית אמא ולצד פנקס שבו נרשמים הגיגים ואמרי שפר מצחיקים מפי הקטנטנים.
מדי כמה חודשים אני מציצה ברשימה שלי: להוציא לאור את הרומן; להוציא לאור ספר ילדים; לבנות מדרגות לעליית הגג ולסדר לי שם סטודיו לציור; להתנדב בעזרה לילדים חולים; לקיים פגישה עם החברות מהילדות; ועוד ועוד.
לצד החלומות שהגשמתי אני מסמנת וי, ומדי פעם מוסיפה חלום להגשמה. בינתיים אני מחבקת באהבה את הגשם וקוראת את מילות הסיום בשירה של תרצה אתר: "אך הגשם שלנו יבוא. עננים כבר זעים במרחק. הגשם שלנו קרב, קרב בצעדי ענק. הקשב לנשים בחלון. גשם אדיר ונוהר. הקשב, איך קוראות הן בזו אחר זו – הוא חוזר, הוא חוזר, הוא חוזר".
אם לא הייתי מתביישת להיתפס כפתטית, הייתי מוסיפה לרשימה שלי: לרקוד בגשם.