הפסנתר / "אמא ותיקה", מגזין נשים / 11.2.10
מעולם לא הרגשתי כל כך בוגרת וכל כך בורגנית. זהו. באופן רשמי התבגרנו והתברגנו. במשך שנים הצלחנו לשמור על צביון חיים נטול קביעות; חיינו בדירות שכורות, נדדנו מעיר לעיר, מדירה בבלוק לאשקובית ביישוב, פורקים ואורזים, לא נקשרים יותר מדי לחפצים, עד שלפני כעשר שנים קנינו לראשונה בית משלנו. בעשור החולף הצלחנו לשמור על קלילות ועל רוח נעורים, אבל אתמול ננעץ בביתנו מסמר ההתברגנות בדמותו של ייצור שחור וגדול ממוצא רוסי שהתנחל אצלנו בסלון. קנינו פסנתר, וזכינו ב"ונהפוך הוא" הכי גדול שיכולנו לקבל לפורים.
הכול החל כאשר א' בת ה-14 וחצי שלנו, נערה מוכשרת בלי עין הרע, סיימה שנתיים של לימודי אורגנית. עד אז התייחסנו ללימודי הנגינה כאל עוד חוג. זה לומד כדורסל וגיטרה, זה לומד אייקידו, שתי הבנות למדו התעמלות קרקע וגם אורגנית. יום בשבוע התייצבה בחדרה של א' מורה נחמדה, שחסכה ממני בגשם ובחמסין הסעה הלוך ושוב לחוג. אבל אז הנערה הציעה לבדוק את השטח בעולם הפסנתרים.
"רק שיעור ניסיון בפסנתר", הסבירה.
"פסנתר?!" הזדעזעתי. "מתוקה, אין לנו פסנתר בבית ולא נראה לי שגם יהיה. את יודעת כמה עולה פסנתר?! מה רע באורגנית החביבה שעומדת אצלך בחדר על רגליות, ואפשר להעביר אותה לכל מקום בקלות?"
"פסנתר זה משהו אחר", היא קבעה בחוש מוזיקאלי. "יש לי טלפון של מורה לפסנתר במתנ"ס. מה כבר יכול לקרות משיעור אחד?" אז זהו, שיכול. השיעור האחד הפך בלי שהרגשנו לחצי שנה. את האימונים בנגינת פסנתר ביצעה א' ברוב תושייה על גבי האורגנית שבחדרה. הסידור הזה היה מוצלח מבחינת כולנו, אבל לא מבחינתה.
"אמא, המורה לפסנתר טוענת שבכל יום שבו אני מנגנת על אורגנית ולא על פסנתר אמיתי נגרם לי נזק בלתי הפיך. אני חייבת פסנתר".
הסברנו לה שאי אפשר, נקודה. אמרנו שלא מדובר ברעיון מציאותי ובר ביצוע, ודחינו אותה ב"לך ושוב". כלומר לכי לדבר עם אבא כדי שיאמר לך ללכת לדבר עם אמא. באחת השבתות, כאשר שתי הסבתות התארחו אצלנו, הנערה ניסתה לשכנע אותן לממן עבורה את הפסנתר, ואפילו ערכה לכבודן קונצרט-מגבית חגיגי במוצ"ש שלא השיג את יעדו, אבל הנערה המתמידה שלנו המשיכה לדבוק בשאיפותיה המוזיקליות, גלשה באינטרנט וגילתה שאפשר לקנות פסנתר יד שנייה גם באלף שקלים.
"רק אלף שקל?" קימט הבעל את מצחו.
"את בטוחה?" הקשיתי. ועל מנת להקשות עוד יותר פסקתי שהיא בעצמה צריכה ללמוד את הנושא ולבצע תחקיר באינטרנט, להתקשר לאנשים שמוכרים פסנתרים, לקבוע מועד הגעה לביתם, לתאם עם מכוון פסנתרים ועם מוביל. השכנה שלי תמיד אומרת שמאוד בריא לדחות לילד סיפוקים. מי אמר שאנחנו צריכים לרוץ לקנות כל מה שילד רוצה? ועוד פסנתר?
***
אחרי חצי שנה של תחקיר מצד הנערה הסבלנית, מצאתי את עצמי במחסן לפסנתרים מיד שנייה של יבגני. בכלל, מתברר שכל העוסקים בעולם הפסנתרים נקראים יבגני. נפרדנו מכמה אלפי שקלים, תיאמנו עם יבגני אחר שמוביל פסנתרים ועם יבגני נוסף שמכוון פסנתרים, ואתמול בבוקר פתחנו לקראתו את הדלת והכנסנו אותו הביתה.
עכשיו הוא עומד באמצע הסלון ליד העמוד, מפריד בין שתי פינות שהתלבטנו אם וכיצד לסגור אותן. מיד פרשתי עליו מפה צבעונית כדי לעמעם את מראהו הכבד, והנחתי פמוט עם נר כדי להשרות אווירה רומנטית. פעם היו לנו בסלון בימבות, אופניים, מכוניות, חלקי לגו וקוביות, והיום יש לנו פסנתר. לכבודו אפילו הזזנו את שולחן האוכל לכיוון המטבח.
הנערה זרחה מאושר. כל הילדים, מגדול ועד קטנה, פצחו ברסיטלים ספונטניים בעוברם לידו, מיהרו להוריד תווים ושיעורי נגינה ביו-טיוב, ובמשך כל היום בקעו מביתנו צלילי פסנתר. אני מקווה שהשכנים עדיין סובלים אותנו.
בשעת ערב, כשכולם ישנו, עמדנו הבעל ואני והבטנו בו.
"אני לא מת עליו", לחש הבעל. "אי אפשר לצבוע אותו? הוא חוסם לי את האור. הוא מפריע לי בעיניים. את חושבת שצריך להוסיף אותו לביטוח?"
"נראה לך שמישהו יצליח לגנוב אותו?" שאלתי וצחקתי.
"לא יודע", אמר הבעל. "פתאום יש לנו פסנתר בסלון. זה גורם לי להרגיש זקן. רק חסר לנו להביא לו חברים כמו תמונות גובלן, מפיות קרושה וקריסטלים, וכבר הבית שלנו הופך לבית אבות".
התבוננתי בייצור מכל צד. מין חיית מחמד ענקית ומגושמת, שגורמת לנו קצת מבוכה ולילדים הרבה אושר ושמחה. לפחות הוא לא נובח, לא נושך ולא עושה את צרכיו על השטיח.