כולי אוזן / "אמא ותיקה", מגזין נשים / 16.6.10

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי אומרת פעמים רבות את המילה "מה" עם סימן שאלה. וזה לא שהשמיעה שלי הידרדרה, חס וחלילה, אלא שאנשים בבית התחילו לדבר סביבי מהר מדי. פעם היינו מדברים לאט, היינו מדברים בשקט – כך כתב עידן רייכל – ואכן, פעם כולם אצלנו דיברו ברור. אפשר היה להבין אם ילד מבקש לארוחת ערב חביתה או שואל איך מכינים תה עם חליטה או מספר שהם למדו בשיעור היסטוריה על חניטה. אלא שבדרך מילדות לבגרות משהו גורם להם לדבר מאוד מהר ולא ברור, וגורם לי להיות עסוקה באופן תמידי בהבנת הנשמע. וזו לא אני שאשמה.

לדוגמה, הבת חולפת לידי ופוטרת: "אמא, כבר יומיים מדת לעשן".

עכשיו ניצבות לפניי שתי אפשרויות: או לשאול "מה???" ולבקש מהילדה לחזור שלוש פעמים על המשפט על מנת שאוזניי הקשישות תבנה את הנאמר, או לפענח את המשפט בעצמי בדרך של "קל וחומר", "גזירה שווה" ועוד מידות שנדרשת בהן התורה. בקיצור – איפה רש"י כשצריכים אותו. וכך אני מתחילה לפרש במוחי מה היא אמרה: מה זה "מדת לעשן"...? הרי אין מצב שהבת המקסימה שלנו לומדת לעשן! לא ולא! אין היגיון בדבר. אז אולי מדובר על מדורה שצריך לעשן? אבל מה לה ולמדורה? אם כך, אולי מתנדנדת לה השן? בינגו!

דוגמה נוספת: הבן חולף לידי ואומר: "רדלידם עף", ומותיר אותי להרהר לעצמי על מה הוא מדבר, למען השם. אולי יש לנו תוכי שקוראים לו רדלידם שעף מהכלוב ולא ידעתי? מי זה רדלידם? דמות שהגתה ג'יי קיי רולינג? כינוי למורה בבית הספר שפוטר? ואולי בעצם הטיפות האדומות על חולצתו מסבירות שירד לו דם מהאף?

***

עכשיו תוסיפו לכל אלו – רעשי רקע השוררים בביתנו בדרך קבע כמו הפסנתר (ההוא, השחור והגדול, שעומד במרכז הבית כפסנתר שאין לו הופכין), גיטרה חשמלית מחדר אחד וגיטרה רגילה מחדר אחר, טלוויזיה עם המונדיאל ורעשי צפצפת הוובוזולה שנשמעת כמו להקת דבורים שפשטו על הבית, בליווי שירי הפסטיגל ששומעת הילדה במחשב בלופ אינסופי. כעת תוסיפו את העובדה שהבית גדול ורחב (ברוך השם), וכבר לא אשקובית צפופה כמו זו שגרנו בה 11 שנים, ומכיוון שחבל להגיע מהמטבח אל פינת העבודה שבה אני יושבת על מנת לומר לי משהו חשוב, דמיינו את הבעל עומד במטבח ואומר לי משהו. לא צועק או מכריז בקול רם, אלא אומר בטון רגיל. ופעמים רבות עצם המשפט לא ברור. למשל: "את יודעת איפה הזה ששמתי בתוך הזה?" ועכשיו מה אני צריכה לעשות? הרי שמעתי רבע משפט ולא הבנתי מאומה. שוב לצעוק "מה???"

"אולי את צריכה בדיקת שמיעה?" שאלו יום אחד הבעל והילדים בדאגה. וזה הרגיז. מאוד הרגיז. קחו פסנתר, גיטרה חשמלית, גיטרה רגילה, מונדיאל, פסטיגל, דיבור לא ברור של גיל העשרה, לרוב עם טבעות על השיניים, ערבבו אותם ביחד ואז תגידו לי אם אני צריכה בדיקת שמיעה!

***

באחד הימים חלחלה אל מחשבותיי דאגה קלה. אולי באמת השמיעה שלי הידרדרה, לא עלינו?

"אני מוכנה לבדיקת שמיעה!" אמרתי לבן הגדול ולבעל באחד מרגעי השקט בבית. הם גיחכו אבל הסכימו. שניהם עמדו בחדר אחר והשמיעו קולות חלשים ולחשו משפטים כמו שמזמן לא לחשו בביתנו, ואני עברתי בהצלחה את הבדיקה הקפדנית, שאפילו בטיפת חלב היו מאשרים אותה, ושמעתי מצוין! בלי אוזן הרע.

כשהתחיל החופש הגדול והרעשים בביתנו גברו, וחשדותיי בדבר בעיות שמיעה שבו והתחדשו, יצאתי בהכרזה. פניתי אל כל אחד מבני משפחתי והודעתי להם שלא עוד. רוצים לדבר אִתי? רוצים לומר לי משהו חשוב? אם כן, מתקרבים אליי לטווח שמיעה סביר ומדברים ברור ולאט, עם דיקציה נכונה. אחרת בפעם הבאה כשאחד מבני הבית יאמר לי: "אמא, בבקשה תתפרי לי את השרוול האכול-הקרוע", אני עוד עלולה להבין שהוא אמר: "אמא, בבקשה תמהרי לצאת לטיול לחו"ל השבוע". כשמדברים מהר – אני מבינה עוד יותר מהר.