על טעם ועל ריח / "אמא ותיקה", מגזין נשים / 4.10.10

בבית גדול עם מקרר רחב גרים להם שישה ילדים ולכל אחד טעם שונה באוכל; זה לא נוגע בבצל, זה לא מסתכל על קטשופ, האחד לא יעז לטעום רסק עגבניות, זו לא מוכנה לטעום חצילים, זה לא יגע באצבעו הקטנה בפטריות וזו לא תאכל – גם אם תיקלע לאי בודד באמצע המדבר – כל תבשיל שבושל בו שום. ועכשיו לכו תכינו ארוחת ערב שבת.

בתחילה חשבתי שרק לאחד מהם יש בעיה עם מאכל מסוים. "קטשופ? מה פתאום, חמודי, לך אני מכינה רק עם רסק עגבניות", הייתי אומרת לזה שהחמיץ פנים מול התערובת האדומה שעל הטוסט שלו, אבל לפני כשנתיים זה נהיה מורכב ומסובך, כי בזמן שאותו אחד העמיק את הטינה לקטשופ, אחיו פיתח רגשות איבה עזים לרסק עגבניות. בזמן שאחותו גילתה שהיא אוהבת מאוד מאכלים עם בצל, אחיו החל להתייחס לבצל כאל סיוט שמעכיר את צלחתו. נראה כאילו כל אחד מהילדים החליט למצוא ולסגל לעצמו מאכל מסוים שהוא היחידי שאינו אוהב אותו; עובדה שלכל אחד יש את האנטי הפרטי שלו.

***

בשלב מסוים חשבתי שמדובר בפינוק. הרי ישנם ילדים רעבים בעולם שלא יבחלו בכל תקרובת שתעלה על צלחתם. האמנתי שניתן לחנך לטעמים שונים. כשהם היו קטנטנים השתדלתי לפרוש בפניהם את שלל הטעמים והמאכלים, והייתי בטוחה שילדינו יתחנכו להיות בעלי דעה רחבה ונאורה בתחום הגסטרונומי. אבל זה לא עזר. יום אחד מצאתי את עצמי משננת את רשימת המאכלות האסורים של כל אחד מהילדים, על מנת להתחשב בהם (ועל מנת שלא להשליך לאשפה את האוכל שאני טורחת להכין).

"איך ייתכן שאתה לא אוכל זיתים?" אני מתקשה להבין את נ', קצין בישראל בן 23, שאמור לאכול הכול בצבא. הרי הצבא צועד על קיבתו, לא? "אתה בטוח שזו לא סתם מחשבה שנכנסה לך לראש כשהיית קטן? אולי תנסה להתגבר על התחושה?"

"אמא, אני באמת מאמין שיש לי רגישות לזיתים", מסביר לי נ' בכנות. "זה התחיל בגיל קטן כשפשוט לא אהבתי את הטעם, אבל עם הזמן שמתי לב שאני מרגיש רע אחרי שאני אוכל זיתים. אולי זו אפילו אלרגיה לזיתים. בקיצור, אמא, בבקשה תתחשבי בי ואל תשימי זיתים באוכל או יותר נכון אוכל בזיתים".

שמחה גדולה מציפה אותי בכל פעם כשאני מגלה מאכל האהוב על כולם. במקום שאגיש לשולחן סלט שמיד יעורר את השאלה: "אמא, למה בלי בצל?" או במקרה ההפוך: "אמא! למה עם בצל???" לשם שינוי מתגלה מתכון שגורף קונצנזוס חיובי מצד ילדי הבית. הבעיה במקרים אלו היא שאני מתלהבת ומתחילה להכין את המתכון החדש שבת אחר שבת, עד שלאחר כמה שבועות הוא מצליח להמאיס את עצמו על כולם.

***

סוגיית החצילים, כמשל, מרתקת אותי בימים אלו. הרי רוב המבוגרים אוהבים לאכול חצילים, ואילו רוב הילדים מתעבים את המאכל ולא מוכנים אפילו לטעום ממנו. השאלה שהייתי חוקרת – אילו מוסד אקדמי כלשהו היה מוצא עניין במחקר – היא מתי אדם מתחיל לאהוב חצילים? האם ישנו גיל מסוים שבו העֶלֶם או העלמה קמים בבוקר, פותחים את המקרר ומכריזים: "או, החציל הקלוי הוא בדיוק המאכל שאני חולם לאכול כעת?" כשאני אומרת זאת לבנותיי הן עונות בזעזוע: "אין סיכוי שבחיים נכניס חציל לפה". אבל אולי יום אחד המאורע יתרחש בביתנו, ואני ממתינה ליד המקרר כדי להיות שם.

בינתיים מלאכת הכנת פיצה ביתית ממחישה ומחדדת את הקוטביות בין הטעמים. אם נשים בצל – מ' יברח ויתרחק. אם נשים זיתים – נ' לא יאכל. אם נשים פטריות – צ' לא יתקרב. אם נשים חצילים – א' תתעלף. אם נשים קטשופ – י' ממש יצטער. אם נשים תבלין שום – ע' תתאכזב. מי שמכין איתי את הפיצה כבר יודע – כל ריבוע צריך להיות שונה וייחודי, אבל העיקר שכולם ביחד יהוו פיצה משפחתית מאוחדת.