שורשים / "אמא ותיקה", מגזין נשים / 27.6.11


מעניין מה חושבות לעצמן אמהות בניו זילנד או בשוויץ, למשל, כאשר הילד חוזר מבית הספר עם "דף הקשר" השבועי שבו הוא מתבקש להכין עבודת שורשים על משפחתו. "מממ..." בוודאי מהמהמת איזו אמא שוויצרית מצויה, "בוא נראה, חמודי, הנה הספר עב הכרס על אודות השושלת המשפחתית בצד של אבא בשמונה מאות השנים האחרונות, והנה, לא פחות כבד ומכובד, גם הספר שמכיל את השושלת המשפחתית שלי... "

"מממ..." אני מצליחה להמהם באותה הדרך, אבל אצלנו ההמשך שונה. "בוא נראה, חמודי. אפשר תמיד לראיין שוב את סבתא ש' על השואה ועל ההעפלה לארץ. אחותך ראיינה את סבתא לפני שנתיים, ואפשר להיעזר בעבודה שהיא הכינה, הרי זו אותה המשפחה... או את סבתא א' על העלייה של משפחתם ארצה".

אבל הילד מעקם את פניו. "אין לנו בבית איזה ספר עם שושלת יוחסין של המשפחה שלנו? כזה כמו שרואים בסרטים?" הוא שואל בעיניים בורקות ומוסיף שאחד מילדי הכיתה טוען שהוא הנין של הנין של הנין של הנין של... הבעל שם טוב, ויש להם בבית ספר עם אילן יוחסין שמוכיח זאת.

האנחה שלי מסבירה לו הכול. "גם אם היה לנו אילן יוחסין לאישיות מוכרת בהיסטוריה היהודית", אני אומרת לו בעצב, "הרי שהספר נשרף בשואה. אתה יודע שסבא וסבתא הגיעו ארצה עם ילדה בת שניים, תרמיל אחד וגיגית מפח שהם קנו בדרך. זה הכול. אפילו לא היו להם תמונות משפחתיות. הכול נכחד בשואה".

"ומה עם הצד של אבא?" הילד מקשה, "שם אין איזה אילן יוחסין?"

"אוהו..." אני נאנחת, "בצד של אבא אפילו יותר מסובך, משום שסבא ז"ל ברח בתור ילד קטן עם אמו ואחיו, והקשר שלהם עם כל המשפחה ניתק". אני ממשיכה ומשחזרת בפניו כיצד לפני שלוש שנים עזרתי לא' אחותו, שהייתה אז בת 11, להכין עבודת שורשים על הצד של אבא. שתינו יצאנו אז למשימה המשפחתית כמו צמד בלשיות, נתמכות במעט שבבי מידע אודות שם העיירה שבה נולד הסבא-רבא ומספר האחים שהיו לו. התלהבנו מהאפשרות לאתר את כל המשפחה האבודה שלנו, שצאצאיה פזורים ממש מול עינינו ולא ידענו. אולי אפילו יכתבו עלינו בעיתון? הקמנו בבית חמ"ל לחיפוש קרובים: יצרנו קשר עם אנשים בפורומים לאיתור משפחות, חיטטנו באתרים יהודיים ושוחחנו במייל עם כמה יהודים נחמדים בתבל, בדקנו בדפי העדות ב"יד ושם" ואפילו התקשרנו לאנשים בארץ ששם משפחתם זהה לשם הסב. פעם אפילו פיתחנו שיחה בת מחצית השעה עם קשישה חביבה, ועל אף שאחרי שתי דקות כבר הבנתי שהיא נולדה בעיירה אחרת ואין בינינו שום קשר משפחתי מלבד השם, היא כבר אימצה אותנו רשמית והפצירה בי: "תבואו, תבואו לבקר!" היה מעניין לגלות כמה כולם רוצים להשתייך, למצוא משפחות אבודות, לאתר שורשים ולחבר אותם זה לזה לעץ משפחתי חסון ויציב. אבל לאחר שנה שלמה של חיפושים, הבנו שכנראה לא נצליח לאתר את משפחתו של סבא-רבא.

"לא קל להיות יהודי", אני מסכמת בפני הילד שמחמיץ פנים. "אנחנו יכולים לשחזר לאחור את שמות בני המשפחה בשניים או שלושה דורות שקדמו לנו. לא יותר מזה. אבל אנחנו יודעים ובטוחים שגם בדורות שקדמו להם חיו יהודים נפלאים וטובים. הנה, תשאל את אבא", אני מסכמת כאשר ע' נכנס הביתה מיום עבודה נטול דאגות בענייני אילנות יוחסין.

הבעל מתאקלם בבית, ותוך כדי חליצת הנעליים מפטיר בסתמיות: "דווקא יש לאמא שלי בבית איזה ספרון שמוכיח שאנחנו מהשושלת של המהר"ל מפרג..."

"מה?!" אני מזדעקת? "למה מעולם לא סיפרת?"

"אף פעם לא שאלת", הוא משיב.

א' יוצאת מחדרה ושואגת: "מה, אנחנו צאצאים של המהר"ל מפרג? קוּוּוּל!"

"אנחנו צאצאים של המהר"ל?!" שואל הבן הגדול שבדיוק חוזר הביתה. "איך אף פעם לא ידעתי? אז בואו נפתח ויקיפדיה ונקרא על הסבא הגדול שלנו", וכבר עינינו מלאות אור מהשתייכותנו לאישיות ידועה בהיסטוריה.

***

למחרת הילד שב מבית הספר, לאחר שסיפר למורה ולכל הכיתה על השושלת המשפחתית שהתגלתה לנו כך במפתיע.

"נו", אני שואלת וקצת מתפלאת מדוע הוא לא רוקד מאושר, "מה אמרו כולם?"

הילד נאנח, משליך את התיק בחדרו ואומר: "אני יודע שהוא היה אישיות חשובה ושזה כבוד גדול למשפחה שלנו, אבל היום, כשסיפרתי לכולם שאני הצאצא של המהר"ל מפרג, לא היה ילד אחד בשכבה שלא נתן לי בהפסקה צ'פחה על הראש ואמר לי: 'כעת מבינים למה אתה נראה כמו גולם...'"