תירוצים... תירוצים... / "אמא ותיקה, מגזין נשים / 16.1.11

פעם היו לי מלא תירוצים, מוצדקים, כמובן, למה אני מאחרת לכל מקום. כשהייתי מאחרת בבוקר לעבודה – הייתי מסבירה שהילדה התעקשה ללבוש בחורף סנדלים, או בקיץ ללבוש גרביונים ומגפיים, או שהילד לא מצא את הנעל והיינו צריכים להפוך את כל הבית. כשהיינו מאחרים למפגשים משפחתיים – היינו מסבירים שלקח זמן לארגן את הילדים לקראת היציאה או שמישהו הרגיש לא טוב ונאלצנו לעבור דרך בית מרקחת. במפגש משפחתי מסוים אפילו נעלבנו כשגילינו שהזמינו אותנו חצי שעה לפני כולם כדי שנגיע בזמן. ופתאום, יום אחד את קמה בבוקר וקולטת שנגמרו התירוצים. הילדים גדלו. את לא יכולה לומר שאיחרת בגללם.

פעם היו לי מלא תירוצים, מוצדקים כמובן, למה אני לא מספיק מרוכזת ולמה אני עייפה כל הזמן. שישה הריונות ולידות ועשרות חודשי הנקות יכולים לספק יופי של תירוצים לאורך זמן. הייתי מתנצלת שלתינוקת צומחות שיניים והיא בכתה כל הלילה, ולכן אני מנומנמת בעבודה ולא זוכרת מה הבוס ביקש. אם הבטחתי לחברה שאתקשר לבדוק משהו או שנלך יחד לאיזה מקום, ואחר כך שכחתי לגמרי, יכולתי לתרץ זאת בכאב האוזניים של הילד. "אל תשאלי, הוא בכה כל הלילה", הייתי אומרת ומצפה לחמלה. ופתאום, יום אחד את יושבת בעבודה וקולטת שנגמרו התירוצים. הילדים גדלו. את לא יכולה לומר שאת לא מרוכזת או עייפה בגללם.

פעם היו לי מלא תירוצים, מוצדקים, כמובן, למה אני לא יוצאת להליכה רגלית בערבים או לשיעורי התעמלות. "איך אפשר לנטוש את המשמרת בדיוק כשצריך לקלח אותם?" טענתי באוזני חברותיי. "הרי אלו השעות שבהן צריך להכין ארוחת ערב, לבחור איתם בגדים למחר, לבדוק שהם מכינים את המערכת הנכונה, להקריא סיפור לפני השינה ולפעמים (ואצלנו זה היה לרוב) לשבת לידם עד שיירדמו או עד שאת תירדמי. איך לא אהיה שם בערב, כשהילד ייזכר שמחר צריך להגיש עבודה על הגמל? ופתאום, יום אחד את מסתובבת בבית בערב וקולטת שנגמרו התירוצים. הילדים גדלו. את לא יכולה לומר שאת לא עושה ספורט וכושר בגללם.

פעם היו לי מלא תירוצים, מוצדקים כמובן, למה אני לא מספיקה לעשות את כל מה שאני מתכננת או מבטיחה לעצמי ולאחרים. איך אוכל להספיק לעשות הכול כשהילדים צריכים את עזרתי בשיעורי הבית, כשאני צריכה להקפיץ לחוגים ולהחזיר מחברים. מי היה מאמין שאי פעם אשב אחר הצהריים בבית ריק, שהילדים יכינו את שיעורי הבית לבדם וילמדו למבחנים עם חברים, שהם ילכו לבדם ברגל לחוג, משם ילכו לפעולה בסניף ולפיצרייה ויחזרו הביתה עם ילדי השכונה ברגל. ופתאום, יום אחד את מסתובבת אחר הצהריים בבית הריק וקולטת שנגמרו התירוצים. הילדים גדלו. את לא יכולה לומר שאת לא מספיקה לעשות מה שתכננת בגללם.

ופתאום אני מבינה שאולי היה לי נוח כל השנים להסתתר מאחורי התירוצים. ובכלל לא פשוט כעת להתעמת עם הזמן הפנוי ועם הרווח הנפשי. לעתים אני מוצאת את עצמי מתגעגעת להנקות, למקלחות, לאחר הצהריים בגן השעשועים, כשישבתי על הספסל וחלמתי איך יום אחד הילדים יהיו גדולים ועצמאיים, ויהיה לי את כל הזמן שבעולם כדי להגשים את עצמי. חלמתי שיום אחד יהיה לי זמן לכתוב ספרים, לצייר בצבעי שמן על בדי קנבס גדולים, להקים מפעל חיים, לתעד זיכרונות משפחתיים, לצאת עם הבעל לנופש זוגי בלי ייסורי מצפון. והנה, ה"יום האחד" הזה כבר כאן, ואני פורשת לקראתו את זרועותיי ומתפללת שרק יהיו לי כוחות ואומץ. כעת אני יודעת; אם יהיו לי תירוצים – הם רק בגללי.